הפלאה על כתובות כ״ז

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות כ״ו ע״ב הפלאה על כתובות כ״ח ע״א »

1 הוּרְהֲנָה — אִין, נֶחְבְּשָׁה — לָא. הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ נֶחְבְּשָׁה. וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, כָּךְ הָיָה.

2 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן וְרַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב עַל בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּרְהֲנָה בְּאַשְׁקְלוֹן, וְרִיחֲקוּהָ בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ, וְעֵדֶיהָ מְעִידִים עָלֶיהָ שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמָאָה, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: אִם אַתֶּם מַאֲמִינִים שֶׁהוּרְהֲנָה — הַאֲמִינוּ שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמָאָה, וְאִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמָאָה — אַל תַּאֲמִינוּ שֶׁהוּרְהֲנָה.

3 וְהָא אַשְׁקְלוֹן, דְּעַל יְדֵי מָמוֹן הֲוָה, וְטַעְמָא דְּעֵדִים מְעִידִין אוֹתָהּ, הָא אֵין עֵדִים מְעִידִין אוֹתָהּ — לָא. מַאי לָאו: לָא שְׁנָא הוּרְהֲנָה, וְלָא שְׁנָא נֶחְבְּשָׁה! לָא, הוּרְהֲנָה שָׁאנֵי.

4 אִיכָּא דְּרָמֵי לַהּ מִירְמָא, תְּנַן: עַל יְדֵי מָמוֹן מוּתֶּרֶת לְבַעְלָהּ, וּרְמִינְהוּ: הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי כּוּ׳. וְהָא אַשְׁקְלוֹן, דְּעַל יְדֵי מָמוֹן, וְקָתָנֵי: טַעְמָא דְּעֵדִים מְעִידִים אוֹתָהּ, הָא אֵין עֵדִים מְעִידִין אוֹתָהּ לָא!

5 וּמְשַׁנֵּי, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁיַּד יִשְׂרָאֵל תַּקִּיפָה עַל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, כָּאן שֶׁיַּד אוּמּוֹת הָעוֹלָם תַּקִּיפָה עַל עַצְמָן.

6 עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת אֲסוּרָה וְכוּ׳. אָמַר רַב: כְּגוֹן נְשֵׁי גַנָּבֵי. וְלֵוִי אָמַר: כְּגוֹן אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֶּן דּוֹנַאי. אָמַר חִזְקִיָּה: וְהוּא שֶׁנִּגְמַר דִּינָן לַהֲרִיגָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינָן לַהֲרִיגָה.

7 מַתְנִי׳ עִיר שֶׁכְּבָשׁוּהָ כַּרְכּוֹם — כׇּל כֹּהֲנוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בְּתוֹכָהּ פְּסוּלוֹת. וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים, אֲפִילּוּ עֶבֶד, אֲפִילּוּ שִׁפְחָה — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. וְאֵין נֶאֱמָן אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ.

8 גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: בַּלֶּשֶׁת שֶׁבָּאָה לָעִיר, בִּשְׁעַת שָׁלוֹם — חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת, סְתוּמוֹת מוּתָּרוֹת. בִּשְׁעַת מִלְחָמָה — אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוּתָּרוֹת, לְפִי שֶׁאֵין פְּנַאי לְנַסֵּךְ.

9 אָמַר רַב מָרִי: לִבְעוֹל יֵשׁ פְּנַאי, לְנַסֵּךְ אֵין פְּנַאי. רַבִּי יִצְחָק בַּר אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה אָמַר: כָּאן בְּכַרְכּוֹם שֶׁל אוֹתָהּ מַלְכוּת, כָּאן בְּכַרְכּוֹם שֶׁל מַלְכוּת אַחֶרֶת.

10 שֶׁל אוֹתָהּ מַלְכוּת נָמֵי, אִי אֶפְשָׁר דְּלָא עָרַק חַד מִינַּיְיהוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּשֶׁמִּשְׁמָרוֹת רוֹאוֹת זוֹ אֶת זוֹ. אִי אֶפְשָׁר דְּלָא נָיְימָא פּוּרְתָּא! אָמַר רַבִּי לֵוִי: כְּגוֹן דִּמְהַדַּר לַהּ לְמָתָא שׁוּשִׁילְתָּא וְכַלְבָּא וּגְווֹזָא וַאֲווֹזָא.

11 אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא: פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה וְרַבָּנַן. חַד אָמַר: כָּאן בְּכַרְכּוֹם שֶׁל אוֹתָהּ מַלְכוּת, כָּאן בְּכַרְכּוֹם שֶׁל מַלְכוּת אַחֶרֶת, וְלָא קַשְׁיָא לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. וְחַד קַשְׁיָא לֵיהּ כֹּל הָנֵי, וּמְשַׁנֵּי: כְּגוֹן דִּמְהַדַּר לֵיהּ לְמָתָא שׁוּשִׁילְתָּא וְכַלְבָּא וּגְווֹזָא וַאֲווֹזָא.

12 אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: אִם יֵשׁ שָׁם מַחְבּוֹאָה אַחַת — מַצֶּלֶת עַל הַכֹּהֲנוֹת כּוּלָּן.

13 בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אֵינָהּ מַחְזֶקֶת אֶלָּא אַחַת מַהוּ? מִי אָמְרִינַן כֹּל חֲדָא וַחֲדָא הַיְינוּ הָא, אוֹ דִלְמָא לָא אָמְרִינַן?

14 וּמַאי שְׁנָא מִשְּׁנֵי שְׁבִילִין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר. וְהָלַךְ בְּאֶחָד מֵהֶן וְעָשָׂה טְהָרוֹת, וּבָא חֲבֵירוֹ וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טְהָרוֹת,

15 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם נִשְׁאַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ — טְהוֹרוֹת. שְׁנֵיהֶם כְּאַחַת — טְמֵאוֹת. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאִין.

16 וְאָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: בְּבַת אַחַת — דִּבְרֵי הַכֹּל: טְמֵאִין. בְּזֶה אַחַר זֶה — דִּבְרֵי הַכֹּל: טְהוֹרִים. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּבָא לִישָּׁאֵל עָלָיו וְעַל חֲבֵירוֹ: מָר מְדַמֵּי לֵיהּ לִבְבַת אַחַת, וּמָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְבָזֶה אַחַר זֶה. וְהָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּשָׁרֵי לְהוּ לְכוּלְּהוּ — כְּבַת אַחַת דָּמֵי!

17 הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם וַדַּאי אִיכָּא טוּמְאָה, הָכָא מִי יֵימַר דְּאִיטַּמַּי.

18 בָּעֵי רַב אָשֵׁי, אָמְרָה: לֹא נֶחְבֵּאתִי וְלֹא נִטְמֵאתִי, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן:

19 מָה לִי לְשַׁקֵּר. אוֹ דִלְמָא לָא אָמְרִינַן?

20 וּמַאי שְׁנָא מֵהָהוּא מַעֲשֶׂה, דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּאֹגַר לֵיהּ חֲמָרָא לְחַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לָא תֵּיזִיל בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד דְּאִיכָּא מַיָּא, זִיל בְּאוֹרְחָא דְּנַרֶשׁ דְּלֵיכָּא מַיָּא, וַאֲזַל אִיהוּ בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד וּמִית חֲמָרָא.

21 אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: אִין, בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד אֲזַלִי, מִיהוּ לָא הֲווֹ מַיָּא. אָמַר רַבָּא: ״מָה לִי לְשַׁקֵּר״. אִי בָּעֵי, אֲמַר לֵיהּ: בְּאוֹרְחָא דְנַרֶשׁ אֲזַלִי. וַאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: ״מָה לִי לְשַׁקֵּר״ בִּמְקוֹם עֵדִים לָא אָמְרִינַן.

22 הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם וַדַּאי אִיכָּא עֵדִים דְּאִיכָּא מַיָּא. הָכָא, וַדַּאי אִיטַּמַּי? חֲשָׁשָׁא הוּא, וּבִמְקוֹם חֲשָׁשָׁא — אָמְרִינַן.

23 אִם יֵשׁ עֵדִים, אֲפִילּוּ עֶבֶד וַאֲפִילּוּ שִׁפְחָה נֶאֱמָנִין. וַאֲפִילּוּ שִׁפְחָה דִּידַהּ מְהֵימְנָא? וּרְמִינְהִי: לֹא תִּתְיַיחֵד עִמּוֹ אֶלָּא עַל פִּי עֵדִים.

24 וַאֲפִילּוּ עַל פִּי עֶבֶד וְעַל פִּי שִׁפְחָה. חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בְּשִׁפְחָתָהּ! אָמַר רַב פַּפֵּי: בִּשְׁבוּיָה הֵקֵילּוּ.

25 רַב פָּפָּא אָמַר: הָא בְּשִׁפְחָה דִּידַהּ, הָא בְּשִׁפְחָה דִּידֵיהּ.

26 וְשִׁפְחָה דִּידַהּ לָא מְהֵימְנָא? הָא קָתָנֵי: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל עַצְמוֹ, הָא שִׁפְחָה דִּידַהּ מְהֵימְנָא! שִׁפְחָתָהּ נָמֵי כְּעַצְמָהּ דָּמֵי.

27 רַב אָשֵׁי אָמַר: הָא וְהָא בְּשִׁפְחָה דִּידַהּ, וְשִׁפְחָה מִיחְזָא חָזְיָא וְשָׁתְקָה. הָתָם דִּשְׁתִיקָתָהּ מַתִּירָתָהּ — לָא מְהֵימְנָא. הָכָא דִּשְׁתִיקָתָהּ אוֹסַרְתָּהּ — מְהֵימְנָא.

28 הַשְׁתָּא נָמֵי אָתְיָא וּמְשַׁקְּרָא! תַּרְתֵּי לָא עָבְדָה.

29 כִּי הָא דְּמָרִי בַּר אִיסַק, וְאָמְרִי לַהּ חָנָא בַּר אִיסַק, אֲתָא לֵיהּ אַחָא מִבֵּי חוֹזָאָה. אֲמַר לֵיהּ: פְּלוֹג לִי בְּנִכְסֵי דְּאַבָּא! אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא לָךְ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמַר לָךְ, דִּכְתִיב: ״וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּירֻהוּ״, מְלַמֵּד שֶׁיָּצָא בְּלֹא חֲתִימַת זָקָן וּבָא בַּחֲתִימַת זָקָן.

30 אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי סָהֲדֵי דַּאֲחוּהּ אַתְּ. אֲמַר לֵיהּ: אִית לִי סָהֲדֵי, וּמִסְתְּפוּ מִינֵּיהּ, דְּגַבְרָא אַלָּמָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ לְדִידֵיהּ: זִיל אַיְיתִינְהוּ אַתְּ דְּלָאו אֲחוּךְ הוּא. אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא הָכִי? הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי דָּאֵינְנָא לָךְ וּלְכוּלְּהוּ אַלָּמֵי חַבְרָךְ. הַשְׁתָּא נָמֵי אָתוּ וּמְשַׁקְּרִי! תַּרְתֵּי לָא עָבְדִי.

31 לֵימָא כְּתַנָּאֵי: זוֹ עֵדוּת — אִישׁ וְאִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינוֹקֶת, אָבִיהָ וְאִמָּהּ, וְאָחִיהָ וַאֲחוֹתָהּ. אֲבָל לֹא בְּנָהּ וּבִתָּהּ, לֹא עַבְדָּהּ וְשִׁפְחָתָהּ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: הַכֹּל נֶאֱמָנִין לְהָעִיד, חוּץ מֵהֵימֶנָּה וּבַעְלָהּ.

32 דְּרַב פַּפֵּי וּדְרַב אָשֵׁי תַּנָּאֵי הִיא. דְּרַב פָּפָּא מִי לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא.

33 אָמַר לְךָ רַב פָּפָּא: כִּי תַּנְיָא הָהִיא, בִּמְסִיחָה לְפִי תּוּמָּהּ.

34 כִּי הָא דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: רַב חָנָן קַרְטִיגְנָאָה מִשְׁתַּעֵי: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִישְׁתַּעֵי: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ, וְאָמַר: אֲנִי וְאִמִּי נִשְׁבִּינוּ לְבֵין הַגּוֹיִם. יָצָאתִי לִשְׁאוֹב מַיִם — דַּעְתִּי עַל אִמִּי, לְלַקֵּט עֵצִים — דַּעְתִּי עַל אִמִּי. וְהִשִּׂיאָהּ רַבִּי לִכְהוּנָּה עַל פִּיו.

35 מַתְנִי׳ אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב: הַמָּעוֹן הַזֶּה! לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל עַצְמוֹ.

36 גְּמָ׳ תָּנָא: וְאַף עַל פִּי כֵן, יִיחֵד לָהּ בַּיִת בַּחֲצֵרוֹ, וּכְשֶׁהִיא יוֹצְאָה — יוֹצְאָה בְּרֹאשׁ בָּנֶיהָ, וּכְשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת — נִכְנֶסֶת בְּסוֹף בָּנֶיהָ.

37 בָּעֵי אַבָּיֵי: מַהוּ לַעֲשׂוֹת בִּגְרוּשָׁה כֵּן? הָתָם הוּא, דְּבִשְׁבוּיָה הֵקֵילּוּ, אֲבָל הָכָא — לָא, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא?

38 תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ — לֹא תִּנָּשֵׂא בִּשְׁכוּנָתוֹ.

פירוש הפלאה על כתובות כ״ז

1 בגמרא אמר רב כגון נשי גנבי וכו'. הרמב"ם ז"ל השמיט הנך פלוגתא דשמעתין ועיין בהה"מ ז"ל שנדחק בזה. ולכאורה נלפענ"ד דלשיטתיה אזיל דמפרש למתניתין הכל באשת כהן א"כ כיון דקאמר לעיל דביד אומות העולם תקיפא על עצמן אפילו ע"י ממון אסורה וע"כ דטעמא דרישא הוא משום דדוקא ע"י הפסד ממון מתיירא א"כ כל היכא דליכא משום הפסד ממון אסורה לכהן א"כ כל הך סוגיא דפליגי בע"י נפשות הוא דלא כהלכתא דקי"ל כרבא לעיל דבתרא הוא. ובאמת הך מילתא תליא בפלוגתא כדאיתא בר"פ אין מעמידין דרבינא ס"ל דע"י ממון לאו דוקא ודחי שם הש"ס דע"י ממון דוקא משום הפסד ממון וכן כתב הב"ש שם דסוגיא דלעיל דלא כרבינא. ולהכי לא הביא רמ"א דעת התוס' והרא"ש לחד שנויא דקי"ל כרבינא כמו שהקשה הח"מ. אמנם לע"ד זה אינו חדא דא"כ תקשי דרב אדרב דהא רב קאמר לעיל בעצמו דביד אומות העולם תקיפא על עצמן אסורה והכא ס"ל דוקא נשי דגנבי. ולשיטת הרמב"ם מיירי בע"י נפשות נמי לכהן. ותו קשה אפילו לדעת התוס' דמפרשי לרישא אף בכהן וסיפא אף בישראל. מ"מ למה הוצרכו לעיל להוכחתם בד"ה ע"י ממון ובד"ה ע"י נפשות וכו' יותר הוי להו להוכיח בפשטות דאל"כ קשיא דרב אדרב כנ"ל אלא ע"כ דברישא ס"ל דדוקא משום הפסד ממון להכשיר אפילו לכהן ובסיפא דבעי דוקא פחד מיתה הוא לאסור לישראל וכ"ש לפמ"ש לעיל דרב דאמר דביד אומות העולם תקיפא על עצמן אפילו ע"י ממון אסורה לבעלה היינו אפילו לבעלה לישראל משום דסבירא ליה דחיישינן שמא סופה ברצון דא"כ קשיא דרב אדרב דס"ל דוקא נשי דגנבי. ותו קשה לפי דעת הב"ש הרא"ש סותר את עצמו דכאן הביא סוגיא דלעיל. ושם בר"פ אין מעמידין כתב דיש לומר דקי"ל כרבינא וע"כ צ"ל דהא דאמר רב הכא דכשיד אומות העולם תקיפא אסורה לאו משום דליכא הפסד ממון כמו שהבין הב"ש אלא משום גריעותא דידם תקיפא ולא מירתת. אבל כשיד ישראל תקיפא אפילו ליכא משום הפסד ממון לא חיישינן. מיהו אפ"ה יש לתרץ הרמב"ם ז"ל דפסק כסתמא דסוגיא דאין מעמידין דסבירא ליה בהדיא דוקא משום הפסד ממון. וממילא דהנך פלוגתיהו דרב ואינך אמוראי הוא דלא כהלכתא למאי דמוקי כולה מתניתין לכהונא אבל סוגיא דלעיל ודהכא לא פליגי כנלענ"ד. מיהו לכאורה קשה דלפמ"ש דרב ס"ל כרבינא דבדיעבד מותר אפילו בלא הפסד ממון. א"כ למה הוצרך רב שם דף כ"ב ע"ב לתרץ מתניתין דשם משום דנכרי חס על בהמתו שלא תיעקר ולא משני כרבינא. אך דכתבו התוס' שם ד"ה רבינא דבלא"ה רב מתרץ שם כן ע"ש. א"נ יש לומר דרב ס"ל כר' ירמיה דס"ל בפרק אין מעמידין שם דף כ"ה דטעמא דלא תתיחד לאו משום אונס אלא משום שמא תתפתה כפירש"י שם ואם כן אין ראיה מהך מתניתין לחלק בחשש אונס בין לכתחלה בדיעבד:

2 מתניתין עיר שכבשוה כרכום וכו' רש"י ד"ה פסולות לבעליהן וכו'. יש לדקדק דהוי ליה למימר כל הנשים שנמצאו בתוכה פסולות לכהונה דחשש בעילת נכרי שייך בפנויה ג"כ שאסורה לכהן. ותו יש לדקדק שינוי לשון פסולות דהוי ליה למימר אסורות כמו במתניתין דלעיל וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דגם לעיל מיירי באשת כהן. ותו דמקשי לקמן דף נ"א ע"ב לאבוה דשמואל דאשת ישראל שנאנסה אסורה שמא סופה ברצון ממתניתין דאם תשתבאי אפרקינך. ולא מקשי ממתניתין זו דתני דוקא כהנות אבל ישראלית מותרת באונס. ואלולי דברי רש"י ז"ל היה נראה לפרש יותר כל כהנות היינו בנות כהנים פסולות לתרומה כמו במשנה יבמות דף ל"ג ע"ב דתני נמי אם היוח כהנות נפסלו וכו' ומפרש רבא שם דפסולות מתרומה דביה נשא. מיהו יש לומר דמשמע לרש"י ז"ל מהא דמסיים ואין אדם נאמן על עצמו משמע דאבעל קאי כמעשה דמתניתין דלקמן. וכן נראה להוכיח קצת דאי אדידה קאי הוא מיותר דפשיטא דרישא דמתניתין מיירי שאומרת טהורה אני דאל"ה הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא. ומזה משמע לרש"י ז"ל דמתניתין מיירי לענין איסור לבעלה. ונראה עוד דלפ"ז דמתניתין מיירי לבעלה יש לפרש ג"כ ואין אדם נאמן על עצמו היינו שהיא אינה נאמנת על עצמה דה"א דרישא דמתניתין באומרת טמאה אני ואפ"ה אי לאו דכבשוה כרכום דאיכא רגלים לדבר לא היתה נאמנת לפי משנה אחרונה דסוף מסכת נדרים דאמרינן שמא נתנה עיניה באחר. ואפ"ה יש ליישב הא דלא מקשה לקמן דף נ"א מהך מתניתין משום דיש לדחות דמיירי לתרומה כן נלענ"ד לפרש טעמא דרש"י ז"ל. מ"מ אין כל כך הכרח מזה דיש לומר דאיצטריך להא דאין אדם נאמן על עצמו ולא נשמע מרישא דהא אי הוי נאמנת לומר טהורה אני צריכה לומר כן לפני בית דין כמו אשה שנאמנת לומר שמת בעלה וכמו שיבואר לקמן בסוגיא גבי מחבואה. א"כ שפיר יש לומר דרישא ה"א שלא העידה בפני בית דין. ודוק:

3 שם בגמרא בעי ר' ירמיה אינה מחזקת אלא אחת וכו'. הנה הרמב"ם ז"ל ס"ל דאפילו במחבואה צריכה לומר טהורה אני והר"ן חולק עליו כמבואר בסימן ז'. ונראה מדבריו דכתב זה דוקא באינה מחזקת אלא אחת. ונלענ"ד דטעמו דהא קי"ל באלמנת עיסה לעיל דף י"א דמחמיר לענין יוחסין אפילו בספק ספיקא כל היכא דליכא ברי וכ"ש הכא כיון דודאי לא נחבאה אלא אחת א"כ איכא רוב דלא נחבאה ורוב נכרים פרוצים ואפילו נימא דלא הוי רובא כדאיתא לעיל דף ט"ו בתוס' ד"ה דילמא דבאשה דהדרא לניחותא ה"ל פלגא ופלגא מ"מ לא גרע מספיקא ואע"ג דאיכא תו ספיקא דשמא לא נטמאה זה אינו חדא דאין זה ס"ס המתהפך ואפילו נימא דלא בעינן הכא ס"ס המתהפך דהוי כמו ספק על כדאיתא בי"ד סימן נ"ז. מ"מ ה"ל ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות ואפילו נימא דהוי ס"ס גמור מ"מ הא קי"ל כר"ג לעיל בדף י"ד דאוסר בס"ס. אבל כשאמרה ברי טהורה אני מכשיר ר"ג כדאיתא לעיל ואפילו ר' יהושע יש לומר דמודה הכא כיון דאיכא נמי ס"ס. ומכאן יש להביא ראיה לדעת רשב"א שהבאנו לעיל בסוף פ"ק דס"ס עדיף מרובא דהא ר' יהושע אוסר במתניתין דמדברת לעיל דף י"ג אפילו ברוב כשרים ואומרת ברי וקי"ל לעיל כותיה לכתחלה ואפ"ה משמע הכא דכ"ע מודים דכולן מותרת משום ברי וס"ס אבל במחבואה שמחזקת כולם יש לומר כסברת הר"ן דלא הוי בכלל שבויה כלל ועיין בסמוך. וק"ל:

4 שם בעי רב אשי וכו'. קשה לכאורה מאי קמיבעיא ליה מאי שנא מנשביתי וטהורה אני דנאמנת. ובספר פני יהושע כתב דכאן לא שייך לומר כל כך דמנוולא עצמה באפי שבאי וא"כ הוי ליה מיגו במקום רוב פרוצים וזה דוחק. ותו דהא לעיל בברייתא דהורהנה באשקלון נמי קאמר אם אתם מאמינים שהורהנה וכו'. דמשמע מטעם מיגו כנ"ל והתם הוי כמו הכא. ונלענ"ד דמזה ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל דהכא צריכה לומר נחביתי וטהורה אני במיגו. א"כ יש לומר דמספקא ליה דלא דמי להתם דאין שור שחוט ואי בעיא שתקא משא"כ הכא בכבשוה כרכום דצריכה לומר נחביתי. וכ"ש דאתא שפיר טפי לפמ"ש לעיל דבשבויה לאו מטעם מיגו דבעינן דוקא תוך כדי דיבור. אלא כמ"ש הטור באהע"ז סימן קנ"ב דכיון שאינה נאסרה אלא על פיה נאמנת להתיר ולפרש דבריה. משא"כ הכא דצריכה לומר טהורה אני. ותו דהוי ליה מיגו דהעזה באינה מחזקת אלא אחת ואם אחת אמרה נחביתי תו שניה לא מצי למימר דתצטרך להעיז נגד חברתה ולפמ"ש לעיל דמשמעות דבריהם דאינה צריכה לומר נחביתי אלא באינה מחזקת אלא אחת כמ"ש בטעמו לעיל שייכא הך בעיא דוקא בתר דפשיט בעיא הראשונה דנאמנת באינה מחזקת אלא אחת. וכיון דלאו מיגו גמור הוא. וגם אינה נאסרת על פי עצמה דהא אדרבא צריכה לומר טהורה אני שפיר הוי מספקא ליה. ומיהו כבר כתבתי לעיל דבמקום עד פסול שפיר אמרינן מיגו דאי בעי מכחיש ליה ושפיר מסיק במקום חששא. וממילא נכון הא דפסקו הפוסקים בסימן ז' בעיא הראשונה לקולא דנשמע מבעיא שניה דרב אשי דס"ל בעיא ראשונה לקולא וק"ל:

5 תוספות ד"ה לא תתיחד וכו' ולא פירש לטעמיה וכו'. נראה ליישב דלפי הס"ד דהכא דמשמע ליה דהתם דקאמר חוץ משפחתה הוא מטעם נאמנות דאין השפחה נאמנת ואין מי שיעיד עליה. א"כ אין לומר משום חשש קידושין דס"ל כמ"ש השלטי גבורים והביאו הב"ש בסימן קמ"ט ס"ק ד' ע"ש דבשניהם מודים שלא בא עליה אינה צריכה גט אפילו נתיחד עמה משא"כ לפי המסקנא דרב אשי דהתם לאו בנאמנות עסקינן דהא אם תאמר השפחה תאומן. אלא דשמא באמת יבא עליה ולא יודע שפיר יש לפרש דאיכא חששא דקידושין כך נלענ"ד נכון וק"ל:

6 בגמרא רב פפא אמר הא בשפחה דידה וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דלא אוקמא למתניתין במסיח לפי תומו כדמשני רב פפא לקמן בברייתא. ותו קשה דנקט במתניתין דאין אדם נאמן על עצמו ולא נקט נמי בנה ובתה דבשלמא לרב פפי ורב אשי דקאמר תנאי היא יש לומר דבהא נמי פליגי תנאי ומתניתין אתיא כתנא דמכשיר בבנה ובתה. אבל לרב פפא משמע דליכא פלוגתא כלל. ולולי דברי רש"י ז"ל היה נראה לכאורה דרב פפא סבירא ליה דשפחתה כעצמה לגמרי ולא מהני אפילו במסיח לפי תומו ומפרש באמת ברייתא לקמן דשפחתה בכלל הימנה כמ"ש רש"י ז"ל בד"ה מי לימא וכו'. והא דקאמר לקמן אמר ליה רב פפא כי תניא ההיא וכו'. רצה לומר דלרב פפי ורב אשי ע"כ צ"ל תנאי היא משום שפחתה וממילא דאין צריך לתרץ משום בנה ובתה דה"נ פליגי בהו. אבל לרב פפא דאין צריך לומר תנאי היא משום דיש לומר שפחתה כעצמה כדמשני לעיל אין צ"ל נמי תנאי היא משום בנה ובתה דיש לומר במסיח לפי תומו. ולפ"ז אתא שפיר הא דלא נקט במתניתין בנה ובתה משום דנאמנים כשהם מסיחים לפי תומם ואפ"ה שפחתה כעצמה דאינה נאמנת עפילו במסל"ת ואין להקשות דמנ"ל לרב פפא להמציא מדעתו דשפחתה בעצמה כיון דאין הכרח ממתניתין דמיירי במסיח לפי תומו ע"כ מדלא נקטא בנה ובתה וא"כ גם בשפחה הוי ליה לשנויא הכי דנאמנת במסיח לפי תומו. יש לומר משום דקשה ליה מתניתין דגיטין דלא תתיחד וכו' דלא נקט התם חוץ מבנה ובתה ואדרבא משמע דמותרת להתיחד כשיש עמהן בנה ובתה כדקאמר לקמן באשתו של ר' זכריה היא ביוצאת בראש בני. בשלמא לרב פפי ורב אשי בל"ז תנאי היא בבנה ובתה. אבל לרב פפא ליכא תנאי וניחא ליה דבנה ובתה יוכלו לומר במסיח לפי תומו. משא"כ בשפחתה דאינה נאמנת אפילו במסיח לפי תומו צ"ל דכעצמה דמי. אבל כל זה אינו לפירש"י דמפרש בהדיא לקמן ד"ה אמר לך וכו' הכל נאמנים אפילו שפחה דידה במסיח לפי תומו. וצ"ל ע"כ דסבירא ליה לרש"י ז"ל דבההיא דגיטין אינו מועיל מה שתאומן במסיח לפי תומו דאין סומכין על זה להתיחד לכתחלה. והא דבנה ובתה מועיל התם כנ"ל משום דעכ"פ בושה בפניהם דאף רב פפא ורב פפי דמשמע להו מטעם שלא תהיה נאמנת אח"כ מ"מ ודאי דאי אפשר להוציא לישנא דמתניתין מפשטא דנקט בשפחתה מפני שלבה גס בה. משמע דתליא בבושה לפניהם ובשפחתה לבה גס בה ואינה בושה. אלא דרב פפי ורב פפא קשה להו דנהי דאינה בושה בפני שפחתה מ"מ הא תאומן אח"כ כמ"ש בתוס' ד"ה לא תתיחד ע"ש. אבל באמת בבנה ובתה וכן בעבדה בלא זה ליכא חשש משום דבושה בפניהם. ולפ"ז שפיר נפקא לרש"י ז"ל מדהוצרך רב פפא לומר שפחתה כעצמה ע"כ דלא מוקי למתניתין במסיח לפי תומו דאל"כ מנ"ל דשפחתה כעצמה כנ"ל וא"ל משום דכתב השלטי גבורים דאפילו נכרי נאמן במסיח לפי תומו כמשמעות ברייתא דקתני הכל נאמנים וכו'. ולפ"ז מתניתין דנקט אפילו עבד ואפילו שפחה ולא נקט לרבותא טפי דאפילו נכרי נאמן ש"מ דלא איירי במסיח לפי תומו. ודוק:

7 והעיקר נלפענ"ד דיש לתרץ קושיות מהרש"א דלא מוקי מתניתין במסיח לפי תומו משום דלפמ"ש לעיל במתניתין דמשמע מלישנא דמתניתין כל כהנות וכו' דהיינו שנפסלות מתרומה דביה נשא וכמו שהוכחנו במתניתין א"כ לא מצי לאוקמי במסיח לפי תומו דאפילו ע"פ עצמה נאמנת לתרומה כמ"ש התוס' ד"ה במסיח לפי תומו. ולפ"ז נלע"ד דאתא שפיר הא דקאמר שפחתה כעצמה דמי דקי"ל דנוגע בדבר כעצמו דמי וכיון דאמרה תורה וכהן כי יקנה נפש וגו' דקנין כספה אוכלין בתרומה נמצא דאם היא כשרה גם שפחתה אוכלת בתרומה והוי ליה עצמה. ר"ל כמעידה על עצמה. ובזה אתא שפיר מ"ש במתניתין הא דהוכרח רש"י ז"ל לפרש במתניתין דמיירי לבעלה משום דאי לאו הכי מאי קמ"ל בהא דאין אדם נאמן על עצמו דהיא אינה נאמנת הא מרישא שמעינן דודאי מיירי באומרת טהורה אני. ולפי שנויא דר' פפא דגם שפחתה בכלל ואין אדם נאמן על עצמו כיון דהיא נוגעת בדבר לא קשה מידי וממילא איכא לפרושי לתרומה. ולפ"ז מתורץ נמי הא דלא קתני חוץ מבנה ובתה במתניתין חדא דיש לומר דלתרומה באמת נאמנים ואין ראיה מברייתא דהתם ליוחסין דבמילי טובא עשו מעלה ביוחסין משא"כ לתרומה דקילא טובא דהא איכא תנאי דמכשרי לגמרי שבויה לתרומה כדלקמן דף ל"ו ע"ב. ותו דלא משכחת כל כך דאי בנה ובתה מישראל הא בלא זה פסלי לה מתרומה כל שיש לה זרע מישראל. ואי מכהן הא קאמר לעיל דף כ"ה ע"ב דנאמן אפילו אביו משום שיש בידו להאכילו בתרומה ואף דמשכחת בכמה גווני מ"מ אין כל כך קושיא שיאריך לאשכוחי גוונא דאין בנה אוכל ואינו פוסל. ועמ"ש לקמן בזה בסוגיא. ודוק:

8 שם בגמרא שפיר קאמר לך דכתיב וכו'. לכאורה אינו מובן מאי בעי רב חסדא במאמר זה. ובחידושי חו"מ סימן ע"ב כתבתי דמזה ראיה לדעת הראב"ד שם דכל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כגון במודה במקצת שאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא. או שטוען איני יודע נגד עד אחד. אם הוא במקום דלא ה"ל להלוה למידע פטור והיינו דקאמר רב חסדא שפיר קאמר לך דכוונתו דלא ה"ל למידע דאל"ה הוי סגי בעד אחד ורב חסדא אמר אייתי סהדי דמשמע שני עדים ולא סגי בעד אחד אע"ג דקאמר איני יודע ואינו מכחישו ואינו יכול לישבע והיינו דהקדים ואמר שפיר קאמר דלא ה"ל למידע ולא ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע אע"ג דבבבא מציעא דף מ' משמע דהיה שם קרקעות דקאמר ליפלוג ליה מפרדיסיה ובוסתני דשתליה ע"ש ואין נשבעין על הקרקעות מ"מ לשון פלוג לי בנכסי משמע נמי שהיו לו מטלטלין כדאמרינן בב"ב דנכסי כולל אף מטלטלין וקי"ל בקידושין דזוקקין לישבע אף על הקרקעות ואף להפוסקים בח"מ בסימן ע"ב דלא אמרינן בגלגול שבועה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מ"מ הקדים כן בשביל המטלטלין עצמם. ודוק:

9 מיהו לכאורה קשה לפמ"ש התוס' דזה שבא נולד כאן וכו' א"כ נהי דלגבי מרי בר איסק עצמו יש לומר כנ"ל דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע מ"מ הא הדבר אינו נוגע למרי בר איסק לבד. אלא לאחיו בכל מקום שהוא דשמא יבא אחיו הנולד כאן ויברר ע"פ שני עדים שהוא אחיו ולמה יפסיד חלקו ממה שלקח זה דעכ"פ גזל של שניהם הוא. אך הנלפענ"ד דהכא מיירי שלא היה ידוע כלל אם יש לו אח ומה שכתבו שנולד כאן ויצא בלא חתימת זקן הכל הוא לפי דברי האח הבא לפני רב חסדא. תדע דהא משמע אם היה מודה מרי בר איסק שזה אחיו היה משלם חלקו ואמאי יהא נאמן על זה להוציא מיד אחיו האמיתי דהא קי"ל האומר זה אחי אינו נאמן וכן אם לא היה מרי בר איסק מביא העדים היה מזכה לאחיו כיון דגבר אלים היה ולמה יפסיד אחיו באלימותו דמרי בר איסק. ותו דאם היה ידוע שנולד כאן לא היה להבית דין להוריד את מרי בר איסק בקרקעות קטן דהא קי"ל דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. ואפילו למאי דקי"ל דבמטלטלין מורידין מ"מ הא הוי התם בוסתני ופרדיסיה אלא ע"כ דלא היה ידוע כלל שיש לו אח. ואפשר דמרי בר איסק הודה השתא שנולד לאביו בן כאן מ"מ אין הבית דין אחראין לאחיו כיון שאינו ידוע כלל לבית דין שיש לו אח והדין עם מרי בר איסק לבד:

10 שוב האיר ה' עיני ומצאתי ראיתי בתוס' בבא מציעא דף ל"ט ע"ב ד"ה שיצא וכו'. שדקדקו בזה דאפילו יצא בחתימת זקן מאי מועיל. ותירצו כיון שמרי בר איסק לא היה טוען ברי נראה מדבריהם ז"ל דלא נחתי להך סברא דהוי סגי בעד אחד אלא דס"ל לרב חסדא כרב הונא ורב יהודה דברי ושמא ברי עדיף היכא דהוי שמא גרוע כמ"ש התוס' לעיל דף י"ב ע"ב. ויותר נראה דס"ל דאף למאי דקי"ל כר' נחמן דחזקת ממון עדיף מברי מ"מ כיון שמודה מרי בר איסק שיש לו אח אזיל ליה חזקת ממון דידיה דעכ"פ אינו שלו. ומודה רב נחמן דברי עדיף וכבר כתבתי דאין אנו אחראין לאחיו כיון שאין אנו יודעין כלל שיש לו אח אלא ע"פ דברי מרי בר איסק וכיון דהוא אין לו חזקה דממונא נאמן זה בברי ועדיין צ"ע לדינא. מיהו מה שכתבו שם התוס' בקושיתם ועוד דהא תנן בפרק יש נוחלין האומר זה אחי אינו נאמן. אינו מובן. ונראה דכוונתם להוכיח כמ"ש דע"כ לא היה ידוע לבית דין כלל שיש לו אח דאל"כ אף אם יודה מרי בר איסק לא היה נאמן וא"כ למה לא יהא מרי בר איסק נאמן כשמכחישו. ועל זה תירצו שהוא לא היה מכחישו שנולד כאן אלא שאינו מכירו. ודוק:

11 תוס' ד"ה אמר ליה וכו' נראה לר"י וכו'. מדברי התוס' בבבא מציעא משמע דלא בעינן דוקא שיאמרו הלשון שכתבו כאן שהמשמעות שהם יראים כמ"ש הב"י בח"מ סימן כ"ח. אלא אפילו אם אינם רוצים לבא או שבאו ושתקו ואינם אומרים כלל כופים אותם שיאמרו עכ"פ אין אנו יודעין ואפ"ה מתורץ קושייתם דכל אדם יאמר כן על חבירו שהוא גברא אלמא וכו'. עוד כתב הב"י שם בשם הנימוקי יוסף וממשמעות דברי רש"י ז"ל והרמב"ם דצריכים להעיד בפירוש שאינו אחיו ולא סגי באין אנו יודעין. וקשה לי טובא חדא דמאי קאמר השתא נמי אתי ומסהדי וכי ס"ד שמחמת יראה יעידו שקר דמהיכי תיתי נחשוד אותם ברשעים דהא לעיל דף י"ח ע"ב אמרינן דה"ל רשע באנוסים היינו מחמת ממון בשלמא מה שאינם רוצים להעיד היינו כמ"ש לעיל שם דאינם מחויבים להפסיד ממונם כדי להעיד כיון דלא עבדי מעשה והוי כמו אנס שבא על ממון חבירו דאינו מחויב ליתן ממונו כל היכא דלא עביד מעשה דמאי חזית דדמא דחברי סומק טפי אבל שיעשו מעשה ויעידו שקר ויעברו על לא תענה לא חשידי. ונלענ"ד דזהו הטעם שכתב הטור ח"מ בסימן כ"ט דמועיל אמתלא בעדים שאמרו אין אנו יודעין ואין מועיל אמתלא לומר ששקר העידו דבזה שאמרו לא ידענו שייך אמתלא דבאונס ממון אין מחויבים להעיד משא"כ לשקר ולהעיד. ותו דמאי ראיה מייתי לכאן דילמא התם אמרינן תרתי לא עבדי להעיד שקר כיון דעדים כשרים הן ואינם רשעים דמה שלא רצו להעיד כבר כתבנו דזה אינם מחויבים ואין בזה רשעות וממילא לא חיישינן שיעידו בשקר דהוי ליה רשעים אבל בשפחה דאין כאן שום אונס ואפילו שתיקתה הוי ליה רשעות אלא דחשדינן לה מחמת קרבתה אליה דכעצמה דמיא עבדה איסורא ה"נ תעיד בשקר. ודוחק לומר דלפמ"ש רש"י ז"ל בד"ה השתא נמי וכו' או דדחלא מינה ה"ל כאונס ממון. ותו דאי נימא דאמרי איפכא שהרי לפי דברי האח הבא יודעים שהוא אחיו ויעידו בפירוש שאינו אחיו אין ראיה לשפחה במתניתין דכשרה להעיד דשמא אינה יודעת באמת ומעידה שיודעת דאינו הפך האמת ומאי ראיה ממרי בר איסק לדין השפחה. אלא ע"כ דתרתי דגבי מרי בר איסק היינו חדא שישתקו וחדא שיאמרו אין אנו יודעין. והיינו דכתבו התוס' בסמוך בד"ה תרתי וכו' חדא שישתקו ולא יאמרו האמת לבית דין והשני שיאמרו אין אנו יודעים שהוא שקר בפיהם דבאמת יודעים. וכן גבי שפחה כששותקת הוי חדא דהוי לה למימר אין אני יודעת והשני שאומרת טהורה וממילא מתורץ דגבי העדים נמי ליכא איסורא מחמת אונס ממון מה שאומרים שאינם יודעים ממה ששותקים דרשאים לומר אינם יודעים מחמת אונס ממון אלא תרתי לא עבדי מסתמא והוא הדין גבי שפחה. ותו קשה דלמה באמת לא כפה העדים עצמם כגון שיחרים על כל מי שיודע כדאיתא בח"מ בסימן כ"ח או להשביע אותן שבועות העדות. ולפמ"ש דבאמת אין העדים מחויבים להעיד כשיש אונס ממון א"כ לא רצה להחרים או להשביע כיון שיצטרכו להעיד שהוא אחיו והם אינם מחויבים ולא כפה רק אותן שיאמרו אין אנו יודעין. ותו קשה לי וכי שייך להביא עדים יותר ממה שטוען בעצמו שטוען לא ידענא וכמ"ש לעיל אלא ודאי העיקר כדברי התוס' דסגי בלא ידענא ודוק:

12 שם בגמרא דרב פפא מי לימא תנאי וכו'. כתב המהרש"א ז"ל דלא ניחא ליה למימר דשפחתה בכלל הימנה משום דקתני חוץ והוא דחוק דקי"ל דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ וכ"ש דהכא בכלל עצמה היא. אמנם לפמ"ש לעיל לפרש דהא דבכלל עצמה היא משום דשפחתה נוגעת בדבר שגם היא אוכלת בתרומה מקנין כספה משא"כ בברייתא דמיירי ליוחסין ע"כ דלתרומה הבעל נאמן כיון דאינו נוגע בזה ובברייתא קאמר חוץ הימנה ובעלה ואף דהבעל נוגע לענין יוחסין מ"מ ראוי להיות נאמן לתרומה דהא קי"ל דפלגינן דבורא אפילו בנוגע דנאמן לענין דבר שאינו נוגע כמ"ש הש"ך בח"מ סימן צ"ד סעיף כ"ו ס"ק כ"ח בשם מהרי"ק. ותו דמשמע מלשון הברייתא דאפילו הימנה ובעלה ביחד אפ"ה אינם נאמנים. וכיון דהבעל נאמן לתרומה שוב אין השפחה נוגעת כלל. ואין להקשות דאפ"ה כיון שאין הבעל נאמן להכשירה לו א"כ הוי ליה כמשתמרת לביאה פסולה דאמרינן בפרק הערל דף נ"ז דאסורה בתרומה וא"כ אכתי שפחתה נוגעת אף להתירה לבעלה. זה אינו דהא ודאי שפחת נכסי צאן ברזל קי"ל דאפילו באלמנה לכהן גדול אוכלת בשביל הבעל ואינה נוגעת כלל. ואפילו שפחת נכסי מלוג דאסורה באלמנה לכה"ג אינו אלא משום גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה כדאיתא בריש פרק אלמנה לכהן גדול. משא"כ במשתמרת לביאה פסולה כיון דלאחר מיתה תו אינה משתמרת לביאה פסולה ודאי אפילו עבדים נכסי מלוג אוכלין בשביל הבעל דהא ליכא למיגזר משום שמא תאכיל לאחר גירושין ומיתה דהא על אחר גירושין ומיתה הבעל נאמן דתו אינה משתמרת לביאה פסולה וא"כ עכ"פ אין שפחתה נוגעת כלל. וכיון דקתני בברייתא חוץ מהימנה ובעלה דהיינו אפילו שניהם אינם נאמנים א"כ ליכא למימר שפחתה כעצמה והוא בכלל הימנה. ועיין שם בריש פרק אלמנה לכה"ג דבבת ישראל אינו אלא משום לא פלוג דבת כהן. ודוק היטב. ועמ"ש בסמוך:

13 שם כי תניא האי וכו'. כי הא וכו'. הנה הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות אסורי ביאה וש"ע סימן ז' סעיף ב' פסקו כאוקימתא זו דשפחתה אינה נאמנת אלא במסיח לפי תומו ופסקי בסתם דקרוב נאמן ולא חילקו בבנה ובתה ופסקו דקטן אינו נאמן אלא במסיח לפי תומו. ותמהו האחרונים דנהי דנימא דבבנה ובתה לאו הלכתא משום סתם מתניתין דלא נקטא חוץ מבנה ובתה. מ"מ בהא דנקט בהך ברייתא תינוק ותינוקת דמשמע דקטן נאמן בלא מסיח לפי תומו מנ"ל לחלוק על הברייתא במילתא דלא מצינו פלוגתא. ותו נהי דהש"ס מפרש כן אליבא דרב פפא מ"מ מנ"ל לפסוק דלא כרב אשי דבתרא הוא ואיכא נמי רב פפי בהדיה. והנה לכאורה נראה דהא דפסק דקטן אינו נאמן תליא בהא דס"ל דבנה ובתה כשרים מסתם מתניתין דלא נקט חוץ מבנה ובתה דלא כברייתא ומש"ה ס"ל דמעשה דרבי שהצריך מסיח לפי תומו בבנה ע"כ דקטן הוי כמשמעות דברי הרמב"ם וש"ע שהביאו הך עובדא לענין קטן. ופסקו כן כיון דמעשה רב ובל"ז הך ברייתא דלא כהלכתא. מיהו נראה דאין אנו צריכין לזה דמוכרח דע"כ קטן פסול דלפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ד ד"ה שני אנשים דמהך שנויא דמשני במסיח לפי תומו מוכח דשבויה חמירא עכ"פ מתרומה דרבנן וכמ"ש גם בשמעתין וכיון דבתרומה דרבנן אמרינן לקמן דנאמן גדול מה שראה בקטנו משמע דקטן אינו נאמן בתרומה דרבנן וכ"ש בשבויה נמצא דלהך שנויא ממילא מוכח דלית הלכתא כברייתא אף בתינוק. ולפ"ז יש לומר דס"ל להרמב"ם דע"כ הש"ס דמשני הכי להלכתא הוא דאי ליישב אליבא דרב פפא דאין צ"ל תנאי היא קשה דמאי נ"מ הא לפי שנויא דמסיח לפי תומו אכתי צ"ל כתנאי בקטן ש"מ דהש"ס ניחא לי לאוקמי הכי להלכתא כדמייתי עליה עובדא דרבי דמשמע מיניה דקטן אינו נאמן אלא במסיח לפי תומו להכי פסקו כרב פפא וכן בקטן כעובדא דרבי. ודוק:

14 פירש"י בד"ה בגרושה כהן שגירש וכו'. הא דלא מפרש בפנויה כפשטיה וכמ"ש הרמב"ם וש"ע סימן קי"ט. לכאורה היה נראה דרש"י ז"ל פירש כן לפי גירסתו לא תנשא בשכונתו ואם היה כהן וכו' ואי נימא דהאיבעיא בפנויה לא נפשוט מידי. וכן כתב הב"ש בסימן קי"ט. ואין לומר דפשיט מדיוקא דלא תנשא משמע דפנויה מותרת. זה אינו דלא מיבעיא למ"ש הרא"ש דשכונה גדולה ממבוי. א"כ האיבעיא דהוי בחצר אחת דומיא דשבויה א"כ לא נפשוט מידי ואפילו לפירוש התוס' דשכונה קטנה ממבוי אפ"ה ליכא למימר דפשיט מדיוקא דיש לומר דפנויה צריכה הרחקה טפי משום שהאיסור קל מנשואה דאיכא חומרא דאשת איש דהא מהאי טעמא קילא מכהן לפי' התוס'. גם יש לומר דנשואה בעלה משמרה כמ"ש הר"מ כהן והובא בר"ן. וכ"ש דאין לדייק מדיוקא דכהן אבל בישראל שרי דיש לומר דבכהן חמיר דאסור אפילו במבוי. מיהו נראה דאין לפרש כן דהא רש"י ז"ל פי' בד"ה לא תדור וכו' אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו. משמע להדיא דסבירא ליה דשכונה קטנה ממבוי דאל"כ הוי ליה למימר רבותא טפי דתדור עמו במבוי כדמוכח מדיוקא דכהן וס"ל נמי דיש לדייק מלשון לא תנשא דכל זמן שלא ניסת מותרת אפילו בשכונה. וא"כ הוי מצי למיבעי האיבעיא לענין גרושה לישראל. ונראה עיקר דס"ל לרש"י ז"ל דאין לפרש האיבעיא בגרושה סתם דפשוט הוא דאין להחמיר בפנויה ואיסורא דרבנן יותר משבויה דהא משמע דרב פפא ורב אשי שהוצרכו לעיל לתרץ רומיא דמתניתין דידן דמיירי בשבויה מההיא דלא תתייחד וכולי ולא ניחא להו לשנויי כמו רב פפי דבשבויה הקילו וקי"ל נמי דלא כרב פפי משמע כיון דפנויה ליכא כל כך חיובא לא החמירו בה יותר משבויה ותו דהא בברייתא דאבל רבתי שהביא הב"י בסוף סימן קי"ט ב"ש אומרים המגרש את אשתו לא תדור עמו במבוי ובחצר בד"א בזמן שנשאו וכו' דע"כ הא דקתני ובחצר בתר במבוי לדיוקא דבלא נשאו מותרת בחצר כמו בשבויה. ומהיכי תיתי נימא דסוגיא דידן פליגא. ואין להקשות על גירסת רש"י ז"ל לא תנשא בשכונתו דשכונה קטנה ממבוי מן ברייתא זו דנשאו אסורות במבוי. דיש לומר דנשאו ונתגרשו קאמר וכמ"ש הפוסקים דנשאת ונתגרשה דהוי ליה מחזיר גרושתו משנשאת דינה כמו בכהן דשניהם בלאו. מיהו יש לומר לשיטת הרמב"ם ז"ל דהתם ב"ש לשיטתיה דס"ל בגיטין דף ע"ט ע"ב פוטר אדם את אשתו בגט ישן ופירשו התוס' בשם ירושלמי דלטעמיה אזיל דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה דבר עבירה ומזוהמת עליו לכך מיקל ביחוד. וכן כתב הרמ"א באהע"ז סימן קי"ז ס"א דהיכא דזינתה מאוסה היא בעיניו ולא חיישינן ליחוד. ולפ"ז יש לומר דמה"ט נמי מקיל בשבויה הכא יותר מגרושה ולא לעיל לרב פפא ורב אשי משום דבשבויה לענין יחוד עם בעלה כהן כיון דהאיסור הוא משום שמא נטמאה מזוהמת קצת בעיניו ולא חיישינן ליחוד כל כך כמו בגרושה שלא זינתה. משא"כ לעיל דמיירי לענין שמירה בשעה שהיתה שבויה אין לחלק. מיהו זהו דוחק קצת כיון דאנוסה היא בשבויה לא ממאסה לבעלה. וכ"ש בעובדא דר' זכריה בן הקצב דהוא העיד עליה ורוצה לקיימה הרי אינה מאוסה בעיניו. ועיין בסמוך. וק"ל:

15 והנה הר"מ כהן תמה על הרמב"ם דמה איסור יש בפנויה. ולכאורה קשה עליו דלא מפרש מטעם חשש קידושין כדפירש"י גבי לא תתיחד עמו בגיטין דף ע"ג ובזה אתי שפיר טפי ברייתא דאבל רבתי דב"ש מתיר כל זמן שלא נשאת משום דלטעמיה אזיל דס"ל בגיטין דף פ' במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דלא חיישינן לקידושין. מיהו יש לומר דס"ל כמ"ש לעיל דף י"ג דכשאינם מתיחדים לפני עדים לא שייך קידושין בלא עדים ובמגרש ולנה עמו בפונדק שאני דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואיכא עדים ולא חיישינן הכא כולי האי דשמא יתיחדו לפני עדים כיון דהם נזהרים שלא להתיחד כלל. והעיקר נלפענ"ד דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה דס"ל דפנויה אסורה מן התורה בלאו דלא תהיה קדשה. וממילא דאתיא שפיר נמי מה שדקדקנו לעיל דרב פפא ורב אשי מדמי לעיל לשבויה משום דהתם שלא נתגרשה לגמרי ליכא איסור דאורייתא. וק"ל:

« הפלאה על כתובות כ״ו ע״ב הפלאה על כתובות כ״ח ע״א »